התשובה הקצרה
ההגייה קלה, הדקדוק הבסיסי עקבי ופשוט מהצפוי, והכתב הוא החלק שדורש סבלנות. מי שמצפה לשפה בלתי אפשרית מופתע לטובה בשבועות הראשונים. מי שמצפה לקרוא עיתון אחרי חצי שנה מתאכזב. שני הדברים נכונים, וכדאי לדעת אותם מראש.
מה קל ביפנית
| מה | איך זה ביפנית | דוגמה |
|---|---|---|
| הגייה | חמש תנועות, כמו בעברית. אין טונים, ואין צלילים שאי אפשר להפיק | さくら (סָקוּרָה), נהגה בדיוק כמו שהוא נכתב |
| זכר ונקבה | אין. פועל ותואר לא משתנים לפי מין | 元気です (גֶנקִי דֶסוּ): שלומי טוב, לגבר ולאישה |
| יחיד ורבים | בדרך כלל אותה מילה | ねこ (נֶקוֹ): חתול, וגם חתולים |
| ה״א הידיעה | אין, וגם אין a ו-the | ほん (הוֹן): ספר, וגם הספר |
| הטיית פועל לפי גוף | אין. צורה אחת לכולם | 食べます (טָבֶּמָסוּ): אני אוכל, את אוכלת, הם אוכלים |
| זמנים | שניים בלבד: עבר, והווה שהוא גם עתיד | 食べます (טָבֶּמָסוּ) מול 食べました (טָבֶּמָשִׁיטָה) |
| פעלים חריגים | כמעט אין. שניים בלבד נחשבים חריגים באמת | する (סוּרוּ), לעשות, ו-来る (קוּרוּ), לבוא |
בהשוואה לאנגלית, עם מאות הפעלים החריגים שלה, או לצרפתית, עם הזכר והנקבה של כל חפץ, הדקדוק היפני הבסיסי הוא הקלה. גם הכתב הפונטי, ההירגנה, נלמד מהר: 46 אותיות, וכל אחת נשמעת תמיד אותו דבר.
מה באמת קשה
1. הקאנג׳י
זה החלק הארוך. הרשימה הרשמית של הסימנים לשימוש יומיומי כוללת 2,136 קאנג׳י, וילדים ביפן לומדים אותם לאורך כל שנות בית הספר, כאלף מהם ביסודי. לרוב הסימנים יש יותר מקריאה אחת. החדשות הטובות: לא צריך את כולם כדי להתחיל, ויש בהם היגיון. המדריך לקאנג׳י למתחילים מראה איך הם בנויים.
2. סדר המילים
הפועל בא בסוף, ומילות יחס קטנות מסמנות מי עשה מה. "אני אוכל תפוח" הוא 私はりんごを食べます (ווָטָשִׁי ווָה רִינגוֹ אוֹ טָבֶּמָסוּ), מילה במילה: "אני, תפוח, אוכל". בהתחלה זה מרגיש הפוך, ואחרי כמה שבועות מתרגלים. ההסבר המלא נמצא ביסודות הדקדוק.
3. רמות הנימוס
לאותו פועל יש צורה חברית, צורה מנומסת וצורת כבוד. "לאכול" הוא 食べる (טָבֶּרוּ) עם חברים, 食べます (טָבֶּמָסוּ) עם רוב האנשים, ו-召し上がります (מֶשִׁיאָגָרִימָסוּ) כשמדברים על לקוח או על מנהל. מתחילים צריכים רק את הצורה האמצעית, והיא מספיקה לכל מצב בטיול.
4. מילות ספירה
ביפנית סופרים דברים שונים במילים שונות: דף אחד הוא 一枚 (אִיצִ׳ימָאִי), בקבוק אחד הוא 一本 (אִיפ-פּוֹן), וחתול אחד הוא 一匹 (אִיפ-פִּיקִי). יש מוצא: המספרים הכלליים ひとつ (הִיטוֹצוּ), ふたつ (פוּטָצוּ) וכן הלאה מתאימים כמעט לכל דבר עד עשר. הם מופיעים במדריך המספרים ביפנית.
ומה עם 2,200 השעות?
המספר המפורסם מגיע ממכון השירות החוץ של ממשלת ארה״ב, שמדרג את היפנית בקבוצה הקשה ביותר לדוברי אנגלית. זו הערכה לדיפלומטים שלומדים במשרה מלאה עד רמה מקצועית, ולא למי שרוצה להסתדר בטיול או לנהל שיחה. במאמר כמה זמן לוקח ללמוד יפנית יש ציוני דרך ריאליים: קריאת הירגנה אחרי שבועיים עד ארבעה שבועות, יפנית לטיול אחרי חודש עד חודשיים.
הקושי ביפנית הוא לא מורכבות אלא כמות. אין בה שום דבר שאי אפשר להבין, יש בה הרבה מה לזכור. לכן מה שמנצח הוא תרגול קצר כל יום, לא מאמץ גדול פעם בשבוע.
איך מתחילים בלי להיבהל
- מתחילים מההירגנה, לא מקאנג׳י ולא מאותיות לטיניות.
- לומדים רבע שעה ביום. זה מספיק, אם זה כל יום.
- אומרים כל מילה בקול. ההגייה היא היתרון שלכם, כדאי להשתמש בו.
- מוסיפים קאנג׳י בהדרגה, יחד עם המילים שבהן הם מופיעים.
הסדר המלא, שלב אחרי שלב, נמצא בעמוד לימוד יפנית.
שאלות ותשובות
יפנית קשה יותר מסינית?
תלוי במה. ההגייה היפנית קלה בהרבה, כי אין בה טונים. הדקדוק היפני מורכב יותר, והכתב משלב שלוש מערכות. בסינית יש רק סימנים, אבל צריך ללמוד יותר מהם.
כמה קאנג׳י צריך לדעת?
הרשימה הרשמית לשימוש יומיומי כוללת 2,136 סימנים. לטיול מספיקים כמה עשרות, ועם כמה מאות כבר מזהים חלק גדול מהשלטים ומהתפריטים.
מה הכי קשה ביפנית?
לרוב הלומדים, הקאנג׳י. אחריו סדר המילים ורמות הנימוס. ההגייה והדקדוק הבסיסי נחשבים דווקא לחלק הקל.